מאת בני אבריאל שפר
יש מקומות שאתה לא מתכנן להתאהב בהם – ואז הם פשוט קורים לך. כך הייתה לי אביניון. עיר קטנה, עטופה חומות, מלאה באור רך וסיפורים שמחכים שיקשיבו להם. אני, בני אבריאל שפר, טיילתי בה לאט. ככה הרגשתי שצריך.
הלב במדרחוב
המדרחוב הראשי של אביניון אינו רק דרך – הוא דופק הלב של העיר. אנשים צועדים, מדברים לאט, עוצרים ליין אדום בצהריים. ברחוב כזה, גם אני האטתי. כשהדופק נרגע – שומעים פתאום צלילים אחרים. שיחה של זוג מקומי, ילד שרץ עם כלב, או מיתר של כינור שנשמע מעבר לפינה.
גשר שמסתיים באמצע – בדיוק בזמן
גשר סן בנזה, שמסתיים פתאום באמצע הנהר, הזכיר לי משהו חשוב – לא כל דרך חייבת להגיע לסוף. אפשר פשוט לעמוד, להסתכל, ולהרגיש שלם. עמדתי שם, לבדי, אך לא בודד. הייתה בי שלווה גדולה, שלא נדרשה להסבר.
לצפייה בגלריית התמונות האישית שצילמתי באביניון:
